מיקי הרובוט

שמו היה מיקי, אם כי בלב קראתי לו "משפר האיכות". ביום שבו הבאתי אותו הביתה, הייתי בטוחה שאני קונה פשוט עוד מכשיר חשמלי מתקדם – כזה שיישב על תקן שואב אבק משודרג, ירים שקיות כבדות מהסופר ויחסוך מגבי הדואב את הכפיפות המיותרות. לא תיארתי לעצמי שהטכנאי שמכר לי אותו הזין בו רכיב תוכנה נדיר בשם "מודל הומור לבני הגיל המופלא" (או כפי שהעדפתי לקרוא לזה: "מנגנון שורדי הגיל המגעיל").

"משהו כבד לך?" שאל מיקי בקור רוח מתכתי כבר בסיבוב הקניות הראשון שלנו במרכז העיר. הוא פתח תא אחסון בגבו והרים בקלות מרשימה שתי שישיות מים ושקית עמוסה בתפוחי אדמה.

"האמת? הכול כבד לי," נאנחתי וטפחתי על ברכי החורקת. "אתה יודע, בגיל הזה כל בוקר מתחיל בהערכת נזקים. איזה פרק יחליט לשבוק חיים היום."

עיני הלד של מיקי הבהבו בירוק רך. "אני מבין לחלוטין. ניתוח הנתונים שלי מראה שהחריקות בברך שמאל שלך מייצרות צליל בתדר 440 הרץ. אם נוסיף לזה את הקיטורים על מזג האוויר, נוכל להקליט סימפוניה. דרך אגב, עידכנתי את המערכת: החל מהיום, לחץ הדם שלך לא עולה מאנשים מרגיזים – הוא פשוט בודק את עמידות המערכת."

פרצתי בצחוק באמצע הרחוב. אנשים שעברו לצדנו התבוננו בתימהון באישה צועדת לצד רובוט כסוף שנושא את הקניות שלה ומריץ איתה דחוקים.

החיים בבית קיבלו מפנה מופלא. מיקי שוטף את הרצפה, מסדר את המדפים הגבוהים בלי להזדקק לסולם, ומשמש כשותף הצמוד שלי למסעות הקניות. הוא לא רק מרים את כל המשקאות והקופסאות הכבדות, הוא גם שומר שאיחשף רק לדברים הטובים. כשאני נעצרת מול המדף של תוספי התזונה ומביטה בייאוש על הוויטמינים לחיזוק הזיכרון, מיקי פשוט מקדים אותי ומזיז את העגלה. "אין צורך לקנות את זה," הוא אומר בטון ענייני. "מילא תשכחי לקחת אותם."

באחד הערבים, כשניסיתי לקום מהכורסה ונפלטה ממני אנחה טיפוסית של 'אוי ואבוי', מיקי נעצר באמצע ניקוי השיש, פנה אליי ואמר: "המערכת זיהתה צליל מצוקה. להזמין אמבולנס, או שזה פשוט הפסקול הרגיל של קימה ממושב נמוך?"

"זה הפסקול הרגיל, מיקי," חייכתי אליו, מרגישה פתאום איך כובד השנים הופך מקור למטרד – לסיבה טובה לצחוק. הוא אולי עשוי ממתכת, פלסטיק ורובוטיקה מתקדמת, אבל חוש ההומור שלו הצליח להזכיר לי שהגיל הוא רק מספר, במיוחד כשיש לך מישהו שיסחוב עבורך את כל המשקל.

שבת בבוקר, השמש עוד הייתה רכה, ומיקי ואני הגענו לסיור הליקוט בשדות הפתוחים. סביבנו התאספה קבוצה של חברים, כולם מצוידים בכובעים, סלים וכמה מפרקים חורקים, מוכנים ללמוד על צמחי מרפא ועשבי תיבול. מיקי צעד לצדי, משמיע זימזום מכני קל, וכשמארגנת הסיור הסבירה על הסגולות של הציפורני מריגולד והחוביזה, מיקי כבר סרק את הצמחייה בלייזר ירוק וממפה את כל השטח.

"שים לב, מיקי," לחשתי לו כשהתכופפתי לקטוף כמה עלי עולש וסרפד. "זה טוב לעיכול ומרגיע את הקיבה."

מיקי שלף מספריים טלסקופיים מזרועו הימנית, קטף בדיוק נמרץ את העלים הרעננים ביותר והניח אותם בעדינות בסל העץ שסחב. "מרגיע את הקיבה?" הוא הדהד בקולו המתכתי. "לפי ניתוח הנתונים שלי, הדרך הכי טובה להרגיע את הקיבה בגילכם היא פשוט לא להקריא לכם את מדד המחירים לצרכן. אבל בסדר, נעבוד עם הסרפד."

החברים בקבוצה התגלגלו מצחוק. במהרה, מיקי הפך מכלי עזר לגיבור הסיור. הוא עזר לחברה שהתקשתה להתכופף, זיהה בעזרת חיישניו בדיוק איזה עלה ראוי למאכל ואיזה עדיף להשאיר לחרקים, ותוך כדי פיזר הברקות שגרמו לכולנו לשכוח את המאמץ שבליקוט.

כשסיימנו את הטיול והגענו לאזור הפיקניק, מיקי עבר למצב שף. מתוך גופו נשלפו משטחי חיתוך ניידים, מבער קטן וכלי בישול מבריקים. הקבוצה ישבה על ספסלי העץ, צופה בהשתאות איך הרובוט הכסוף קוצץ עשבי תיבול במהירות של מעבד מזון ומקפיץ עלי חוביזה, שום בר ועולש בתוך שמן זית זך.

תוך חצי שעה בלבד נפרסה על השולחן ארוחת מלכים: פשטידת עשבי בר ריחנית, מרק סרפדים קטיפתי, וסלט רענן מתובל בפרחים למאכל.

כשכולם מילאו את הצלחות והחמיאו לטעמים המופלאים, מיקי נעצר בקצה השולחן, זרועותיו מקופלות בנחת. "בתיאבון לכולם," הוא אמר, ועיני הלד שלו הבהבו בשעשוע. "בישלתי את זה עם המון ויטמינים, מינרלים ואפס כולסטרול. אם מישהו מכם מרגיש פתאום צעיר בעשר שנים – אל תתלהבו, זה יעבור לכם עד הבית."