האור הסגול בסלון של מנחם זינק בפתאומיות

"נציג שירות," קרא מנחם לעבר החלל, מנפנף בידו מול החיישן הראשי. "נציג שירות! הספה העתידנית שלי מנסה לעשות לי עיסוי פריצת דיסק. תכבה אותה!"

"מנחם, תירגע," אמרה דבורה, אשתו, שנכנסה למטבח כשהיא מרכיבה משקפי מציאות מורחבת מעל למשקפי הקריאה הישנים והטובים שלה. "הבית החכם פשוט זיהה שאתה בלחץ. הוא מנסה להזרים לך אנדורפינים. חוץ מזה, יום חמישי היום. הרובוט-שואב אמור לשטוף את הרצפה במי-ורדים."

"הרובוט-שואב כרגע נלחם בחתול של השכנים בגינה!" זעק מנחם והצליח לבסוף להיחלץ מהספה המתכווננת, שלחשה לו בקול מרגיע: "תודה שטסתם 'מנוחת הזהב 2080', נשמח לראותכם שוב."

החיים בפנסיה העתידנית לא היו בדיוק מה שמנחם ודבורה דמיינו כשהיו צעירים. הבטיחו להם שעד שנת 2080 הכל יהיה אוטומטי, ירוק וללא מאמץ. מה ששכחו לספר להם זה שטכנולוגיה מתקדמת מדי פשוט פותחת פתח לצרות משודרגות.

מד הצעדים הביולוגי של מנחם, למשל, היה מדווח ישירות לקופת החולים. בכל פעם שהוא ניסה לגנוב עוגיית שוקולד-צ'יפס מהארון, השעון על פרק ידו היה מצפצף בטונים חמורים: "זיהוי סוכר מוגבר. התראת גערה תישלח לבנך הקטן בעוד שלוש, שתים..." מנחם היה חייב לפתח טכניקות הברחה מתקדמות כדי לאכול פחמימה בשקט.

"נו, מנחם, הסתדרת?" שאלה דבורה כשהיא ניסתה להפעיל את הקומקום הביומטרי. "הוא שוב לא מזהה את טביעת האצבע שלי. הוא טוען שהקמטים שלי השתנו מאז אתמול."

"קמטים הם מדליות כבוד!" אמר מנחם בגאווה, מתקרב לקומקום ומצמיד את האגודל שלו.

"ברוך הבא, מנחם," צפצף הקומקום. "מכין תה קמומיל מופחת קפאין וכדור ויטמין B12."

"אני רציתי קפה שחור חזק!" צעק מנחם על הקומקום.

"אל תצעק על מכשירים, מנחם," נאנחה דבורה וחייכה. "אתה יודע שבסוף הם מתאגדים נגדנו בלילה. בוא, שבת מתקרבת, צריך להגדיר את השעון שבת ההולוגרפי."

מנחם הסתכל על אשתו, על המשקפיים הכפולים שלה, על הקומקום שמחה על בחירות החיים שלו, ועל הספה שעדיין רעדה קלות בפינה. הוא חייך. העתיד אולי היה מורכב, 

       משוכלל ומלא בתקלות תוכנה – אבל עם השותפה הנכונה לצידו, לפחות היה בטוח שמעולם לא יהיה משעמם.